סיפורים שלא פורסמו

אבי ואמי הולידו שלושה ילדים בהפרש של 5 שנים. ביחד צברנו שפע של חוויות והרפתקאות משותפות. אחת מחוויות הילדות שהשאירו אצלי חותם עד היום היא

  ציטטה ממכתב מיום 11.12.1965 ששלחתי מלאגוס, ניגריה להורי בארץ. "סוף, סוף, אפשר לספר לכם על אשר התרחש אצלנו בשבועיים האחרונים.ובכן ביום שבת שעברה,  

הם ישבו שלושתם בשורה מול מסך הטלוויזיה בחדר קטן ומואר. מהטלוויזיה בקע קולו של דן מרגלית. השעה הייתה חמש ורבע אחר הצהרים. היה נראה שהם

החלום – ביקור אצל אמא יום שישי אחר הצהרים, השעה היפה שלאחר השינה, זמן העיתונים עם הקפה, סוף חודש ינואר, מתעורר בי הדחף לבקר את

השוטרים, האברך ונערות הליווי היה היה פעם בחור צעיר, "יורם", נשוי ואב, שנאלץ לעבוד למחייתו גם בשבתות כמנהל במועדון נופש בפרברי תל-אביב. באותו בוקר שבת

רק עתה – 10 חודשים מאז שזכיתי בחיים חודשים, כאשר הושתלה בגופי כליה חדשה, אני מספר לכם כעת על אירוע שהקדים את האירוע החשוב בחיי

כל הלילה הוטרדה לנה בשאלה פרוזאית לחלוטין, האם הקופסה שרכשה בדואר תהיה גדולה מספיק להכיל את כל רגשותיה לליאוניד במוסקבה הרחוקה. כבר חמש שנים עברו