"קבענו לשמונה ואני לא מוכנה. מה אלבש לכבודו?
לאחר שנה אני מזמינה לארוחת הערב, אסור לי להגזים בלבוש. השמלה השחורה האהובה כל כך עם המחשוף העמוק נועזת מידי. הוא עשוי לקבל רושם מוטעה, שאני מתמסרת בקלות.
רגע! זה לא נכון? לא התמסרתי לטום בקלות- ללא שום מעצורים?
טוב זה היה לפני שנים רבות…. לא זה היה לפני שנתיים בדיוק. זה לא אותו דבר, אף פעם לא יחזור הסיפור שמלווה אותי מאז. בסופו הלך טום והלך דן … ואני , אני חשבתי זמן רב שגם אני צריכה ללכת.
מספיק עם המחשבות הדכאוניות האלו. הבטחתי לעצמי שבגילי זה עדיין לא מאוחר לקום לתחייה. אני לא בחורה צעירה, אבל הגברים עדיין לוטשים עיניים. אוהו, איך הם לוטשים עיניים, בלי בושה, זה מטריד וזה מחניף. עד היום מתלחשים בבית הספר איך נתקעו המילים למר דיוויס, המנהל השמן, כאשר תקע מבטיו בשדי כשהתכופפתי להרים את התיק. כולם חייכו ואחר כך במסדרונות לחשו שברצון מר דיוויס היה מוכן גם לתקיעה נוספת.
הוא לא הטיפוס שלי, אף על פי שתקיעות ותרועות גורמות לי הנאה מרובה.
כן זה כף. הכף הנהדר הזה היה עם טום. כן עם טום היה שיגעון, תענוג מעולם אחר.
אבל, אבל, אבל, די! זאת לא הדרך לחזור לחיים נורמליים ואולי? אולי אצליח בפעם השלישית.
אסור לי לשפוט אותם! אולי זאת אשמתי?
אוקי, עלי לחשוב חיובית, פעמים רבות הבטחתי לד"ר סמית בביקורים השבועיים שאפסיק את המחשבות הטורדניות האלו.
אלוהים אדירים כבר שמונה ואני עדיין בחלוק.
השולחן ערוך. פול תמיד התגאה בי וסיפר לכולם על אשתו הבשלנית, החכמה ואפילו קרץ שגם בעוד מקום אני מפגינה כישורים מעולים.
זה היה נכון –לצערי- לגבי בלבד.
הוא היה הגבר הנאה היחידי בילדותי בבבלקויל. הצלחתי לתפוס אותו… הצלחתי למרות ביישנותו, הוא לא היה איש שיחה. היה מגיע מהעבודה בהוצאה לאור שם עבד, נושק לי קלות על המצח ומסתגר בחדר עבודתו. תמיד קינא בסופרים שיצירותיהם היה בודק. היה אחראי על אשור הבאה לדפוס של יצירות ראויות לכך. הוא היה איש חכם, כשרוני אבל עצור .
תכונות אלו הוריש לדן …..ודן, דן תמיד כל כך אהב אותו, תמיד היו משוחחים מתעלמים ממני כנטע זר בחייהם.
לפעמים שאלתי את עצמי האם אכן אני אוהבת אותו?
לא שהסקס היה משעמם… שיעורי המין הראשונים שקיבלתי ממנו היו מצוינים.
אפשר לאמור שהמורה היה טוב אבל התלמידה קלטה הכל, הכל ובהנאה.
הנה אני סוף סוף מחייכת , סוף סוף משהו גורם לי לחייך.
אולי בסופו של דבר אזכה להנאה פעם נוספת היום.
רגע כבר שמונה ועשרה והוא עדיין לא הגיע….
ראשית אחליף בגדים. המכנסים השחורים הצמודים וחולצת הטריקו הפרחונית על רקע לבן יתנו לו תמונה נכונה עם מי יש לו עסק, אם יהיה?
טוב עכשיו אני מוכנה שידפוק בדלת ויכנס. ואולי שיכנס וידפוק.
אני מרגישה ששנה ללא גבר מביאה למחשבות כחולות . כנראה שהשרות העצמי כבר לא מספיק מרגש.
שנה זה די והותר להתנזרות,
מיד לאחר האסון הסתגרתי בבית מכאב ומבושה .הייתי גמורה. זה היה השיא. טום היה עדין ומתחשב, הוא הרגיש אשם כמוני, כמוני. אף אחד לא יכול היה להרגיש כמוני.
הוא ניסה לתמוך בי כנגד כולם, משפחתי, משפחתו, הסביבה, העיתונות והמבטים מסביב,
אבל הייתי מספיק נבונה-גם ברגעים אלו -להבין שהקשר היחידי המאחד אישה מבוגרת ובחור צעיר, הוא הסקס הישיר והבוטה.
כן שנישאתי לטום, כולם אמרו שגרמתי עוול גדול לפול.
לפחות לא הסתרתי מפול שאני רוצה להתגרש. הוא מיד הבין שיש מישהו אחר,
אבל שזה טום? טום שהיה בא פעם בשבוע לביתנו לשיעורים במתמטיקה.
דן עבר ללמוד בלונדון לפני כחמש שנים. שטלפנתי אליו לספר לו את החדשות
ולהזמינו לחתונה ניתק את השיחה מיד. הוא ידע הכל. מהעיתונות ומהרדיו.
זה היה הנושא החם באנגליה כולה,
אחרי חודש טום הלך יום אחד לעבודה ולא חזר, ספק אם יחזור?
דן כבר לא יחזור!
נשארתי לבד.
השעה כבר תשע, כנראה שלא יבוא.
אולי טוב שלא בא. ד"ר סמית שיכנע אותי שאין דבר רע שלא יהיה לטובה,
אני חייבת להתגבר. עלי להבין ולקבל, שנער בן 21 מתקשה לקבל את העובדה,
שאימו נישאת מחדש לנער בגילו. אני חייבת להבין, שזאת לא אשמתי
שתלה עצמו כששמע זאת.
המחשבות עייפו אותי אשכב לנמנם………."
רן פרידור
יוני 2001