הם ישבו שלושתם בשורה מול מסך הטלוויזיה בחדר קטן ומואר. מהטלוויזיה בקע קולו של דן מרגלית. השעה הייתה חמש ורבע אחר הצהרים. היה נראה שהם לא בדיוק מתעניינים בתמונות שריצדו על המסך שממולם.
כל אחד היה שקוע במחשבותיו. על מה חשבו? קשה היה לדעת. האם חשבו בכלל?
הם נראו כל כך רחוקים, בעולם אחר, לא מודעים לשכניהם בחדר.
לצידו של האמצעי שבחבורה, טרחה אחות צעירה ויפה וחיברה צינורית לפתח בבטנו, שדרכו הוחדרו המזון הנוזלי והשתייה. כשהתקרבתי ראיתי את הצינוריות שמספקות מזון לשני הזקנים האחרים, משתלשלות מבין רגליהם.
דן מרגלית אמר בטלביזיה שהמצב הכלכלי קשה ואנשים מחפשים נואשות מזון לילדיהם.
בחדר המואר ישבו שלושת הזקנים התשושים.
הם לא חיפשו מזון. המזון זרם אל תוך גופם, והם אפילו לא ידעו זאת.
אימא הייתה השמאלית בחבורה.
לפני הרבה הרבה שנים היא חשבה בשבילי. עכשיו אני צריך לחשוב בשבילה , למענה.
שופטת נכבדה מינתה אותי לאחראי על גופה, להסכים שיפתחו פתח בבטנה למען תוכל להמשיך לחיות. לחיות? למה?
באותה תנוחה יושבת כל הזמן, מכרסמת את אצבעה , בוהה בכותרות הגדולות של העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות".
אימא הייתה השמאלית בחבורה. חבורה! איזה קשר קיים ביניהם? מיהם בכלל?
אימא הייתה השמאלית בחבורה, שהייתה מתכנסת בביתנו אחת לחודש כשהייתי נער. אימא חונכה בשומר הצעיר ועלתה ארצה ישר לקיבוץ.