אבי ואמי הולידו שלושה ילדים בהפרש של 5 שנים.
ביחד צברנו שפע של חוויות והרפתקאות משותפות.
אחת מחוויות הילדות שהשאירו אצלי חותם עד היום היא הסיפור על האופניים.
לא רק שהסיפור נשאר עימי עד היום, גם כל אחד מאחיי העלה את זכרונותיו על הנייר, מאותה החוויה.
הסיפור התחיל ב-1957, הייתי בן 15, אחי עידו היה בן 10 ואחי גיורא 5.
כנערים, בתקופה ההיא, טיסה לחו"ל נראה עבורנו עניין ארטילאי, וכל מדינה נראתה רחוקה מעבר להרי החושך.
כך שאבי בן ציון פריבס זכרו לברכה טס לפולין, לפגוש לראשונה את קרבו משפחתו ששרדו את השואה, לראשונה, לאחר המלחמה, שלושתינו התרגשנו מאד.
השיבה מפולין
כשאבי שב מפולין, הסתבר לנו שההתרגשות הייתה מוצדקת. לצד החיבוקים, התגלתה בפנינו הפתעה גדולה – קרטון גדול מימדים ובו מתנה מהדוד בוורוצלב, אופני ספורט, צ'כים, חדשים, נוצצים ועם "3 מלכים"!!
מצעד הניצחון, כאילו אנחנו הם אלו שהמצאנו את הגלגל…
"שלושת הבנים למשפחת פריבס היו מוכנים למסע הניצחון לאורך רחוב ויצמן בדרך ליצחק, אחד משני מתקני האופניים המיתולוגיים בכפר סבא.
גיורא בן החמש הוביל את המצעד, כאשר הוא אוחז בקושי בכידון. אחריו צעד עידו כשהוא אוחז בכל אחת מידיו בגלגל מבהיק ואני הלכתי מאחוריו ונשאתי על כתפי את השלד של האופניים.
אחר כחצי שעה הגענו למרכז המושבה, שם מאחורי הצריף של מושיקו נחבא לו הצריף של יצחק. צריך להבין שעיקר עיסוקו של יצחק היה מכונות תפירה, אותם הוא החזיק בחנות הכיכר ומאחוריה הייתה חנות אופניים. שבה יצחק גם הרכיב אופניים חדשות ותיקן אופניים ישנות.
יצחק כאילו חיכה לנו. חוויה של הרכבת אופני מירוץ חדשות עם שלשה "מלכים ודרדר" גם עבור יצחק, אינה עניין של מה בכך.
להרכיב אופניים נשמע עניין פשוט, אולם זה עסק מורכב (תרתי משמע) . יצחק החל במלאכת הרכבת האופניים כשהוא מתאר בפנינו כל פעולה והמשמעות שלה.
כולנו עקבנו אחר עבודתו של יצחק איך שאוסף החלקים הנוצץ שקיבלנו מחו"ל, הוא הופך לאופני מירוץ מקצועיות
לקראת הצהרים הושלמה המלאכה ונגלה בפנינו המחזה של אופניים חדשות מוכנות לרכיבה לקראת התחלת המירוץ.
לאחר רגעי השמחה, צצה בעיה שלא חשבנו עליה מראש, אם לי כאח הבכור זכות הבכורה וארכב על האופניים הביתה, לא יהיה מי שישמור עלינו בדרך הביתה. אם עידו ארכב, אאבד את הבכורה וגיורא בכלל עוד לא הגיע לשלב של רכיבה על אופני שני גלגלים.
בסיועו של יצחק, סוכם כי נצעד הביתה שלושתנו כאשר אנחנו מובילים את האופניים וכשנגיע הביתה כל אחד מאיתנו לפי תורו ובכירותו יערוך את סיבוב הבכורה על אופני המירוץ החדשות עם המלכים והדרדר. לפתרון הזה היה ערך מוסף של חשיפה נוספת של האופניים לכל אורך רחוב ויצמן על כל המשתמע מכך.
בתחילת הרחוב, הבחנו באמא שחיכתה לנו דואגת בחוץ. כשראתה אותנו נרגעה משהו ובאה לקראתנו בוחנת בגאווה את המצעד המשפחתי.
הצעתה לאכול צהריים ואחר כך לעשות את סיבוב הבכורה בכלל לא נידונה בפורום. היה ברור לנו כי אנחנו חייבים לערוך את סיבוב הבכורה לפני ה שלאף-שטונדה (שינת הצהריים בין 2 ל-4).
מי שמכיר וזוכר את רחוב גולומב, הרי מדובר ברחוב היורד ממערב למזרח ומסתיים היום בקניון ערים. (אז הוא הסתיים ברחוב כצנלסון ובפרדס של חבס).
אותו פרדס סבוך ומסתורי אשר חששנו להיכנס אליו מאז שחבר של עידו הוכש ע"י נחש.
בשעת צהריים יוקדת עמדו גיורא עדו ואמא והביטו על איך שאני מרים את הרגל הימנית מעל הרמה מתיישב על האופניים ומתחיל להתגלגל במורד הרחוב תוך כדי כך שהאופניים משמיעות את הרחש שלא היה מוכר לנו כל כך של הדרדר.
מלאי התפעלות הבטנו כיצד אופני המירוץ מאיצות למהירויות של ידענו קודם. חלפתי על פני הצומת עם רחוב המעפילים והאופניים מגבירות את מהירותם לקול מצהלותינו.
רכבתי על האופניים במהירות הולכת וגוברת וללא כל קושי או בעיה.
לקראת סוף המירוץ, הרגשתי שאני לא יכול לבלום ולעצור את האופניים והתנגשתי בגדר של הפרדס של חבס.
היה שקט. אמא התעשתה ראשונה והחלה לרוץ לכיווני, עידו רץ אחריה וגיורא משתרך מאחור. הם הגיעו מתנשפים אלי ואני שכבתי פצוע ליד הגדר ולידי האופניים שהיו נראים גם הם כאופניים שעברו תאונה לא פשוטה.
עידו שאל אותי: למה לא עצרת לפני הגדר?
הסברתי לו שניסיתי.
עידו השיב: "אבל הפדלים הסתובבו אחורה ולא עצרו…. זה עשה לי דרדר".
למחרת בבוקר, כמעין דז'ה וו, גיורא עם הכידון, עידו עם שתי שמיניות שרק יום קודם לכן היו גלגלים נוצצים ואני חבול מאחור עם השלד, הולכים ליצחק…
מאז לא עליתי על אופניים עד היום הזה, אך התקדמתי יפה גם בלעדיהם.