ציטטה ממכתב מיום 11.12.1965 ששלחתי מלאגוס, ניגריה להורי בארץ.
"סוף, סוף, אפשר לספר לכם על אשר התרחש אצלנו בשבועיים האחרונים.ובכן ביום שבת שעברה, 2.12 התנגשתי בהיותי במכונית שלי במכונית אחרת. לי לא קרה כלום……"
לאגוס,
צהרי יום, החום בשעות הצהרים היה נסבל, אבל הלחות הגבוהה היא שעושה את המצב לבלתי שאת. אני נמצא כאן שלושה חדשים ועדיין לא התאקלמתי בכל הקשור לאקלים הטרופי של אפריקה המשוונית.
זה עתה נכנסתי למכוניתי, נושאת מספר דיפלומטי ונסעתי בכיוון ל"איקואי" בחלקה המערבי של העיר.
הרחוב הראשי של העיר, לצידי הלגונה הגדולה, עמוס בנחילי אפריקאים לבושים בחלקם בסגנון אירופאי וברובם הגדול עטופים בבגדים המסורתיים של ניגריה בשלל צבעים. מידי פעם ניתן לראות אישה ניגריינית עוצרת הילוכה, פותחת את שמלת המעטפת שלה, חושפת תחתונית לבנה ומיד מיטיבה את הקשירה של הבד לגופה. נשים זקנות נושאות בגו זקוף על ראשן משטח עגול קלוע ועליו סחורות מרכולתן השוקלות מעל למשקל גופן, מבלי לתמוך בו בידן. רעש והמולה סביב וברקע מורגש המתח באוויר.
הימים ימי מאבקים בין שבטיים על השליטה במדינה. המהפכה בדרך. אין דין ואין דיין. בעיתונות מסופר על מעשי אונס וביזה, ההמון חוגג.
לא נעים בימים אלו להסתובב ברחוב ובמיוחד לא לאדם לבן, אבל התפקיד מחייב ואת העבודה יש לבצע.
עד היום אינני יודע מה בדיוק הסיט את תשומת ליבי מהרכב הנוסע לפני. אולי היו אלה קרני השמש שסינוורוני, או אולי נדמה היה לי שמישהו קורא בשמי ואולי סתם רגע של היסח הדעת.
התוצאה, מכה קלה שהכיתי בטמבון המונית הצהובה ירוקה שקרטעה לפני בתנועה המזדחלת.
רעש המפגש בין הטמבון הקדמי של מכונית פורד טאנוס הישנה שלי למונית שאת טיבה וגילה קשה לאמוד, היה כמעט בלתי נשמע, אבל המהומה שעוררה הייתה מדהימה.
ברגע שנעצרנו ויצאנו לבחון את הנזק,כל תנועת האנשים ברחוב נעה ישירות לכיוונינו. יש אקשן, שמח. נהג המונית, בחור צעיר, שחור, שמן וקרח מצד אחד מרגיש שהנה הוא במרכז הענייניים ומצד שני חושש מתגובת בעל המונית, יצא לסקור את הנזק שהתבטא בכיפוף קל של הפח הצדדי ובשבירת אחד ממכסי הפנס האחורי של מכוניתו, התחיל לקונן באנגלית מקומית ,PIDGIN ENGLISH על הנזק העצום וכיצד הבוס שלו יכה אותו וייקח ממנו את כל כספו כפיצוי..
אולי בהזדמנות אחרת ובמקום אחר, הייתי בוחן בעניין את הניב המעניין ותוכן דבריו, אבל באותו רגע , עלי להודות, פחדתי. פחדתי כפי שאינני זוכר שפחדתי מימי.
מכיוון שהנזק במכוניתי היה גדול משלו והפח המקומט, מנע המשך הנסיעה, נאלצתי לדחוף בעזרת עוברי האורח את מכוניתי לחניה צדדית.
הצעתי לנהג המונית-מבלי לדעת את שמו, כי ניסע במכוניתו- תמורת תשלום-למוסך הסמוך ואשלם עבור התיקון, הצעתי לו עשר לירות ניגרייניות- סכום שנראה לי סביר ויספיק גם לתיקון הנזק וגם לפיצוי, הצעתי שאכתוב לו מכתב התנצלות בנוסף לתשלום והוא- מעודד מההמון הסוער הרואה בו גיבור לרגע, מסרב לכל. בקשה אחת בפיו. אנא בוא עמי עכשיו לבעל הרכב ותעיד בפניו כי אתה גרמת לתאונה, כדי שלא יפטר אותי ולא ידרוש ממני תשלום פיצויים.
הוא ביקש יפה, זאת הייתה בקשה שבמצבי, קשה היה לסרב לה.
נכנסנו למונית ופילסנו דרכנו בתוך ההמון הסוער שהתאכזב שההצגה המעניינת של המאבק בין האדם הלבן לשחור הייתה קצרה והסתיימה בקול ענות חלושה. באותו רגע הרגשתי כגיבור סרט הרפתקאות הנחלץ מצרה אחת והולך בעיניים פקוחות ישר לצרה שנייה.
לפי הדרך בה נסענו הבנתי כי אנו נכנסים לסלמס של לאגוס, לשכונות העוני שרגל אדם לבן איננה דורכת שם ובוודאי לא בימים אלו.
באותם רגעים חשבתי על רעייתי שנשארה במלון בו התגוררנו בשלושת החדשים האחרונים-, חשבתי על כך שאין לי כל דרך להתקשר לשגרירות שיבואו לחלץ אותי, הרהרתי לעצמי שאולי טעיתי כשחלמתי בצעירותי על שירות החוץ כדרך חיים והסתכלתי סביבי על הדרך בה נסענו קיוויתי שאולי אצליח לחמוק מהם ואדע את הדרך חזרה.
נהג המונית התפתל בדרך הסלולה למחצה בין בתים עשויים טיט יבש, סדוק לצידי הדרך ניתן היה לראות את תעלות הביוב הפתוחות המצחינות שבחום ובלחות הכבדה הדיפו צחנה בלתי נסבלת. ילדים ערומים התרוצצו סביב מביטים בעיניים משתאות בבחור לבן, לבוש בחולצה לבנה, ז'קט קל ועניבה סולידית- כנראה איש מאד חשוב, יושב מזיע ומפוחד במושב האחורי של מונית דפוקה וישנה, כאדם מעולם אחר. הנהג צפר כל הדרך כמכריז: אני כאן ותראו מי יושב אצלי במונית.
פתאום ירדה עלי שלווה מוזרה. זה הסוף. הנהג בוודאי יגזים בתיאור התאונה בפני אדונו ויצג בגאווה את טרפו… כנראה שנגזר עלי גורלי מלמעלה.
המונית נעצרה באמצע הכביש. הנהג סימן לי לרדת והראה לי את הדרך לשביל צר שהוביל לסככת בטון מלוכלכת ללא קירות וללא טיח. על דרגש בטון רחב , ספק ישב, ספק שכב, ניגרי שמן מאד, מאד שקשה לאמוד את גילו ומסביבו מתרוצצים שלושה, ארבעה ילדים וכמה אלפי זבובים . נראה שדבר לא מזיז לו עד, עד לרגע שראה אותי.
הנה זה בא חשבתי. הנהג החל לתאר בקול צווחני בשפת היורובה- אחת ממאות השפות השבטיות בארץ הגדולה הזאת- את אשר קרה, כשהוא מצביע עלי…
בעל המונית התקרב אלי, פניו חתומות וכל תנועותיו ברגעים אלו היו מאיימות…
לפתע עצר חייך ואמר לי באנגלית טובה יחסית:
"Good Morning, Sir, it is a big honor for me to have you here as a distinguished guest. Will you have a seat? Don't worry about the car; I am sure we can find the way to solve the problem."
באותו רגע נגלה לי האור בפתח המנהרה. התיישבתי על מדף האבן המלוכלך ללא היסוס וללא מחשבה נוספת כיצד אסביר לרעייתי שאינני מסוגל עדיין בגילי לשמור על ניקיון בגדיי.