עוצם עיני, כבר אחת אחר חצות, מנסה להירדם באחד מאותם הלילות, הלילות שבהם לא אגיע כנראה לנירוונה שבין העירות והשקיעה בזרועות השינה. או אהובתי השינה.
לפעמים נדמה לי שאהובתי עזבה אותי ויצאה להרדים או להירדם בזרועות אחר .
באותם רגעים שהסיכוי להיפגש עם השינה מוטל בספק, אני פונה לתרופה הקבועה :
"משחק הדלתות ".
עוצם את עיני, מפליג לאחוזתי הפרטית בעולם האחר, שם שולט הנעלם הגדול, מתחבא לו בין הקומות , במעברי המסדרונות בכניסה לחדרים הסגורים.
עולם מסקרן, יש לי לילה ארוך ושלם לנסות ולבדוק מה מסתתר שם, שם מאחורי הדלתות .
לפעמים אני חושש שמשחק הדלתות יפתח פצעים עמוקים ועם שחר ,עייף ונבוך אדע שהמחיר של המשחק היה כבד מנשוא .
עוצם את עיני האישן שנת ישרים ואקום מחר רענן ושמח ליום חדש, אוהב את העולם כולו, או אקום בבוקר עייף ושונא את עצמי, כועס על שהתפתיתי למשחקי הלילה במקום לנסות ולהירדם במחשבה על בעיות הביוב של עיריית חדרה….?
עוצם את עיני , חודר עמוק עמוק לתוך ארובות עיני , מאמץ את דמיוני.
אני פוסע בקומה החמישית של מלון גדול וישן אי שם בארץ רחוקה. השעה היא שעת אחר הצהרים. המקום זר לי ואינני יודע לאן מוביל המסדרון הארוך שמתעקל במרחק וסופו לא נראה.
שם לב שבמלון זה הפרוזדור והדלתות לחדרים אינם זהים.
. הדלת הראשונה מצד ימין נראית כדלתות בבתים משנות החמישים. דלת עשויה משני חלקים. החלק התחתון עשוי מדיקט צבוע בלבן ואילו בחלק העליון מותקנת זכוכית עבה להסתיר מבחוץ את הנעשה פנימה. רק האור הפורץ דרך זכוכית הדלת מגלה שלחדר יש מקור אור חיצוני המאירו. לדלת ידית פליז פשוטה הנפתחת ללחיצת ידי עליה.
אני פוסע פנימה… לא! אני פוסע לרחוב השני, הרחוב הסמוך לבית בו גדלתי בילדותי. תולי, אילן ואיתן , החבורה של הרחוב השני. הוותיקים, המקובלים ,אלופי הגולות של השכונה.
"שלום רני, מזמן לא ראינו אותך כאן , מי זה ?"
" זה בן דודי , דני ,מרעננה "
"נעים מאד" , אנחנו עסוקים כעת , אנו באמצע אליפות השכונה בגולות, זה לא בשבילך",
"אולי אני לא אשחק, אבל אם אתם מסכימים שבן דודי ישחק במקומי, יש לו אבל רק שתי גולות "ראסיות".
"תראה, איזה גולות יפות" צוהל איתן , "בדיוק כאלה גולות אין לי ,אז בוא תשחק במקום רני ".
דני מצטרף למשחק. איתן נבחר לשחק מולו. הם זורקים את הגולות למשחק. הפעם ה"שיבר" הגדול של איתן המגודל לא עוזר לו כשדני צולף ופוגע בכל הגולות.
הם לא ידעו שדני היה אלוף הכיתה שלו ברעננה.
עד יומי האחרון לא אשכח את מבטם כשבסוף היום הם נאלצו להיפרד מעשרים ! גולות "ראסיות ".
הדלת נסגרת מאחורי ואני ממשיך לפסוע במסדרון. עדיין השינה רחוקה ממני, אבל מצב רוחי מרומם.
משמאלי דלת עץ אלון כבדה וידיתה העגולה עשויה ממתכת מוזהבת שיש ל"חבקה" ולסובבה כדי שתיפתח.
הדלת נפתחת בקלות ואני רואה את עצמי כילד בן שש, חופש גדול אחרון לפני העלייה לכיתה א'. יום חם ולח. אני יושב במטבח ליד אימא. אני בן יחיד ומאד משעמם לי .
"אימא", אני מבקש, "בואי ונשחק מלחמה."
תמיד אהבתי לשחק עימה משחק הקלפים לילדים .
אימא, עסוקה בבישולים, לא רוצה לאכזב אותי, והיא מציעה, ספק בצחוק וספק ברצינות:
"אתה יודע מה, בני? יש לי רעיון. אני מאד עסוקה, אז יד ימין שלך תחזיק את הקלפים שלי ויד שמאל את הקלפים שלך, וכך תשחק בשני הידיים את תפקידי ותפקידך."
אני נלהב מהרעיון ומשחק לבדי, במלוא הרצינות.
לאחר מספר דקות אני פורץ בבכי ורץ לאימא: "אימא, קחי, את ניצחת ".
לעולם לא אשכח את המבט האוהב והגאה שניבט מעיני אימי.
"בני אני גאה בך. כל הכבוד אתה ילד ישר והגון, אתה בסדר גמור, דע לך שאם אתה רוצה להצליח בחברה תמיד תהיה ישר, קודם כל עם עצמך- גם שלא רואים".
הדלת נסגרת ואני כולי נרעש הרבה דברים מתבהרים לי ברגע זה על חיי והתנהגותי ואני חושב שהלילה יעבור עלי כלילה "לבן" ליל חיבוטי נפש.
הדלת נסגרת, המסדרון עדיין ארוך ואטום. אני עובר ליד קיר זכוכית לבנה אטומה למחצה , שמאחוריה ניבטים עצי פיקוס ירוקים וגבוהים על רקע שמים בהירים כשאני מתקרב למרחק של שני פסיעות , הזכוכית זזה לה חרישית והנה הדלת נפתחת מעצמה בפני , הדלת למרפסת בבית הורי.
אני יושב על כיסא הנוח , נער בן שש עשר ביום קיץ חם, בחופש הגדול , מתכונן לבחינת בגרות ראשונה. ממולי ה"גן הציבורי" ושצמרות עצי הפיקוס נוגעים להן בשמים כחולים ללא עננים .
אני יודע שהרבה אנשים עכשיו בים או בבריכה, חלקם מטייל ברחובות ומלקק גלידה ועלי הוטל לשבת ביום כזה וללמוד. אני מרגיש שאפילו הציפורים בשמים עוקפים אותי במעופם כדי שלא "אקנא" בחופש שלהם לטוס בכל רגע לכל מקום.
הנה אימא ניגשת אלי עם כוס לימונדה ואומרת לי בקולה המרגיע,: אל תתעצב, דע לך שתמיד כשאחד לומד או עובד אחר מבלה וההפך וכשתגדל תבין ותראה זאת בעצמך. ואני נרגע . ללמוד באותו יום אינני יכול , אבל ממשיך לשבת על כסא הנוח , מפסיק ללמוד , עוצם את עיני ומתחיל לפנטז על ציפי , בת כיתתי בביקיני , בבריכה……
עיני עצומות תחושת הערפול זוחלת מהסנטר, דרך הלחיים, לעיניים העצומות המייחלות לאבדן המראות והזיכרונות, לשקט שלאחר הסערה.
תחושת הערפול מתקדמת לאיטה לצדעיו המאפירים של גבר בשנות השישים .