החלום – ביקור אצל אמא
יום שישי אחר הצהרים, השעה היפה שלאחר השינה, זמן העיתונים עם הקפה, סוף חודש ינואר, מתעורר בי הדחף לבקר את אימא .
בעבר, עד להתדרדרות במצב, שחייב אשפוז במחלקה הסיעודית, נדרשתי לפתוח את הדלת הצמודה לחדר עבודתי והנה אני בסלון בית ילדותי ואימא יושבת מול הטלביזיה ואני מתבונן בה ולא יודע כיצד לנהל את השיחה .
עתה המצב דומה לכאורה, היא רחוקה מהמתרחש סביבה, אבל עכשיו היא גם רחוקה מהבית .
נסעתי ל"מבריא". אימא ישבה בפינה, רחוקה מהיושבים לארוחת ערב שבת. היא לא אוכלת. היא מוזנת. הבדל ענק. כעיוור המאבד את חוש הראיה, אימא איבדה את חוש טעם, את התיאבון לאוכל, אולי את התיאבון לחיים. מי ידע ?
ישבנו שותקים במרכזו של האולם. בחנתי בעניין רב את פניה. הסתכלתי ארוכות לתוך עיניה, פעם העיניים דברו, היום הם שתקו. המבט רפרף על רצפת הזכוכית ממנה בקע האור מהקומה שלמטה .
לפתע אמרה -מבלי להזכיר את שמי,: "תראה את הרצפה ". הסתכלתי על עור פניה וחשבתי שצווארה ולחייה של אימא בת שמונים ושמונה, נראים חלקים כעורה של אישה צעירה .
ניסיתי, ללא הצלחה לגרור אותה לשיחה, אבל היא כנראה הייתה בעולם אחר. נפרדתי ממנה לשבת שלום ונסעתי הביתה .
לפני השינה, ערכתי סקירה בבלגן שבבית וראיתי פנקס ועט ליד המחשב. דחף בלתי מוסבר, גרם לי להניח אותם ליד המיטה. הרגשתי שהלילה אני חייב לצאת מהשינה ולכתוב את החלום, לפני שהשחר ייקח אותו לעולם השכחה .
. בשעה שלוש לפנות בוקר התעוררתי, לא נתתי לחלום להיעלם מחיי, גיששתי אחר העט והפנקס ולא מצאתים. ירדתי מהמיטה, הדלקתי את האור וכתבתי על פתקאות קטנות וצבעוניות את חלומי :
"אני מלווה את אימא לביתה מבית החולים. ביציאה מבית החולים אנו פוגשים אח שמתעניין בשלומה ושואל למצב חשבון החשמל שלה. אימא מראה לי מסמך שבו כתבה שהוא היה ממשמש את חזה. ופתאום אנו בבית. אימא מוציאה יומן שבו תיעדה את כל חייה ועבודתה בקופת חולים. במסמך מתואר כל הסבל שסבלה כל חייה, הניתוחים שעברה, הבדיקות המיוחדות, הטיפולים שגרמו לה גם לעקימות מסוימת בפניה. ביומן מתוארות השאלות ששאלה את הרופאים להבין מדוע נגרמו לה כל העינויים והם לא ידעו מה להשיב .
היא שוחחה עמי רבות והרבה דברים נראו לי מובנים בשתיקות הארוכות שהיו בינינו בחודשים הארוכים. העיניים ששתקו בערב, דברו בלילה. העיניים הכבויות במחלקה הסיעודית ב"נורדיה ", שלכאורה לא אמרו מאומה, גילו לי כל שהרגישה.
אבל החלום חוזר לאחור. אנו עדיין ביציאה מבית החולים. הגענו לחדר האחות, היא הייתה מאד ידידותית. כשרצינו כבר לצאת, ניסתה האחות לתת לה יד ואימא צעקה עליה, לא נתנה לה לנגוע בה, חיבקה אותי כילדה המסרבת להתקרב לאדם זר ונצמדת לאביה. ניסיתי לקחת אותה על הידיים בכיוון ליציאה .היא הייתה קטנה ורזה, אבל משקלה היה גבוה מכוחי לשאתה וכמעט נפלתי.
התכופפתי כדי לנסות להרים אותה מעמידת הנפה, אבל אז הבנתי שאין לי כבר את הכוח לשאת את אימא על ידי ואפילו שהיא מאד רזה כעת. ולאן אקח אותה ? וכמה זמן עוד אצטרך לסחוב אותה ?
אין פתרונות. וכשאין פתרון, מתעוררים ! מתעוררים למציאות שגם בה אין פתרונות לאימא היקרה.