החבילה

כל הלילה הוטרדה לנה בשאלה פרוזאית לחלוטין, האם הקופסה שרכשה בדואר תהיה גדולה מספיק להכיל את כל רגשותיה לליאוניד במוסקבה הרחוקה.
כבר חמש שנים עברו מאז עלתה ארצה עם אמה החולנית. היה זה הפתרון היחידי שנראה להם כמתאים, לאחר האסון הכבד שנפל עליהם- עם פטירתו של אביה.
וליאוניד נשאר שם.
שנים של קשר אהבה בין נערה בודדה שהתאהבה בגבר מקסים, אותו פגשה ביום שיגרה אחד בסופרמרקט בו ערכה את קניותיה הדלות- לבין אדם בוגר המכיר בערך עצמו.
ברגע שבו פגש בלנה, שכח את כל מחויבותו המשפחתית לאשתו ולשני ילדיו ונסחף לקשר אהבה סוער ובלתי ניתן להתרה עם נערה שהתאהבה בו נואשות.
וליאוניד נשאר שם.
אהבתה נדדה עמה לארץ רחוקה, ארץ אבותיה- כך הגדיר זאת שליח הסוכנות שהתייצב יום אחד בביתם ושכנע אותן לעלות ארצה.
היא לא סיפרה לאמה על ליאוניד. זה היה הסוד שלה.
ידעה שאמה הייתה רוצה שבתה היחידה תמצא בארץ את הגבר עמו תתחתן ותקים משפחה, אבל הבינה שבעסקי האהבה אין מקום להתערבותה.
כל אותם שנים של שהייה בארץ, רחוקה ממנו, ניסתה לשכנע עצמה שתחדל לקוות שיום אחד יקרה הבלתי נמנע וליאוניד יעזוב את משפחתו, את עבודתו כמדריך תיירים ברוסיה ויתאחד עמה בארץ זרה לו, לדתו ולשפתו.
וכמה ששכנעה את עצמה לשכוח את הגבר שהעניק לה שעות עונג בל ישוערו, לא פסקו הגעגועים, התשוקה, שעבורם הגבולות בין ההיגיון והמציאות הקרה, לא קיימים.
בתחילה היו מטלפנים לרעהו פעם בשבוע כשליאוניד נותן לה מספר חסוי . אחר כך התמעטו השיחות עד שהצטמצמו לפעם בחודש בממוצע. גם המכתבים כבר לא היו לוהטים כפעם.
כדברי הפתגם הידוע, "רחוק מהעין, רחוק מהלב"
ככל שניסתה להדחיק את המחשבה שמצא לו מישהי אחרת- כי הרי גבר כמותו לא יסתפק באשה אחת- המשיכה לקוות.
ואז הגיע הרגע שהאהבה התחלפה ברגש קרוב מאד, הנקמה.
וכשהרגע הזה הגיעה, הרגישה צורך עז לפעול מיידית
הרעיון היה מאד פשוט ואכזרי.אם הוא לא יהיה שלה, הוא גם לא יהיה של אשתו
היא תשלח את צרור המכתבים הלוהט שקיבלה מליאוניד לאשתו במוסקבה.
אתמול קנתה קופסא בחנות לציוד משרדי ולפנות ערב- שאמה פרשה לישון, הוציאה ממעמקי הארון את הקופסה היקרה בה שמרה את המכתבים והתמונות שהיוו את הזיכרון, המתוק והכואב, את העבר המתאדה ונעלם
הכניסה את כל המכתבים לקופסא, בוכה וצוחקת לסירוגין. כמה הייתה מוכנה לשלם, כדי להיות נוכחת שם במוסקבה הרחוקה כשתגיע החבילה.
עטפה את החבילה בבד עטור פרחי אוהבים ובכתב ידה הנשי הוסיפה את כתובת הנמען.
אותו לילה- לראשונה אחרי זמן רב הצליחה מיד להירדם.
למחרת –מיד בתום העבודה חזרה לביתה ,מרגישה צורך להרגיש את חגיגיות המעמד.
כשאמא יצאה לשבת עם חברותיה במפגש היומי על הספסל בגינה הסמוכה, הוציאה מהארון, את שמלתה החגיגית עמה נהגה לצאת לבלות עם ליאוניד בימים ההם. בשמה את עצמה בבושם שכה אהב, מרחה שפתותיה באודם חזק ונסעה העירה לשלוח החבילה.
כל הדרך באוטובוס משכונת מגוריה הרחוקה ממרכז העיר הרגישה מין ריקנות והחלטיות כאחת.
לסניף הדואר הגיעה דקות ספורות לפני הפתיחה.
חכתה בכניסה שהיא פוסעת הלוך ושוב . לבסוף נפתחו הדלתות והיא פסעה לדוכן חבילות שבסניף, כשמאחוריה ניצב לו אדם נוסף. הבחינה כי בידו החזיק הודעה על חבילה שהגיעה עבורו.
כשהתפנה אליה הפקיד הכריזה בקול רם ובוטח שהיא מבקשת לשלוח את החבילה שבידה לכתובת במוסקבה.
בידיים בוטחות שלפה מהארנק את שטרות הכסף עבור המשלוח והמתינה לפקיד שימסור לה את הקבלה.
זהו, הסתיים פרק בחייה.היא אמורה להרגיש משוחררת, פנויה למחשבה על קשר חדש.
אבל, אבל מה עם התקווה שאולי בכל זאת ליאוניד יחזור אליה ומה עם לילותיה מלאי הגעגועים, התשוקה והזיכרונות מהגבר היחידי שידעה?.
האדם שעמד מאחוריה וחיכה בסבלנות הושיט את ההודעה על חבילה כשלפתע הרגיש דחיפה בכתפו.
זאת הייתה לינה שפנתה לפקיד בקול רם ורועד.
"אני מבקשת את החבילה בחזרה".
"בבקשה אבל לא צריך לכעוס, הנה החבילה והחזר הכסף."
ללא מילים לקחה לנה את החבילה ובצעד מהיר יצאה מהסניף.
האדם אותו דחפה הצידה בסניף הדואר ברחוב התחייה בכפר סבא באותו יום, הייתי אני.
רן פרידור