דירה ריקה, חיים ריקים, הסקרנות הורגת?

דירה ריקה, חיים ריקים, הסקרנות הורגת?

בשכונה של אנשים קשיי יום, רבים מהם מבוגרים אשר גרים בבתי סוכנות ישנים משנות ה-50, עם קירות מתקלפים, תריסים שבורים, חדר מדרגות צר שחלק מהמעקות שבורים, גרים חמישה אנשים בודדים ללא קרובי משפחה או מישהו שידאג למחסורם למעט קצבאות מהעירייה.

בבניין זה בן 2 קומות, יש 6 דירות כאשר אחת הדירות בקומה השנייה ריקה.
בין הדיירים בולטת שושנה הגרה בקומה שנייה.
שושנה אישה ערירית, בריאה יחסית, לא נישאה ואין לה קרובי משפחה וחברים. בהיותה אישה בודדה, כל החיים הסתפקה שושנה בהתבוננות באחרים, ניסיונות לבדוק מה מסתתר מאחורי כל אחד, מטבע הדברים ניתן היה להבין שהיא נשארה רכלנית כל חייה.
כמובן שהיא ידעה את כל מה שהיה צריך לדעת על כל השכנים בבניין זה לא הספיק לה, ואז היא החליטה לברר מדוע הדירה שכבר הרבה זמן הסמוכה נותרה ריקה כבר זמן רב.
היא שאלה את עצמה פעמים רבות איך במקום הזה יש דירה ריקה שישנם הרבה אנשים שזקוקים לדירה.
היא סיפרה זאת על כך לחמשת הדיירים בבניין, הם הסכימו שהם יערכו תצפיות על הדירה בבניין והם גם שמו לב שאין שם רעש, אין מכונת כביסה, היא תצפתה על חדר המדרגות אולי וולרי תבוא עם שקיות מהשוק אבל שום דבר.

כל זאת כמובן היה משעמום ובעיקר מהסקרנות הטבעית שהיה לה, מי הם, איך נראים, מהיכן באו, לצערה דבר לא התרחש והדירה נשארה ריקה.

יום אחד הגיע עובד עירייה ותלה על הדלת הריקה שלט עם השמות אדם וואלרי קאוצ'וק זה גרם זעזוע לשושנה עתה יש עניין לחיים, היא שיתפה את כל הדיירים והם ניסו לעזור לה ככל האפשר לברר מי הם אדם וואלרי קואצ'וק.

שושנה החליטה שהיא חייבת לדעת הכל על השכנים החדשים מי הם במה הם עוסקים, איך הם נראים, אולי באים אליהם קרובי משפחה? והאם ניתן לעמוד על טיבם. כל המאמצים לא עזרו, הבית היה שקט לא דיבורים, אולי יראו אותם נכנסים או יוצאים – כלום.

יום אחד הגיע החברה המשכנת הוריד את השלט – מודעת אבל – אדם וואלרי קאוצ'וק נפטרו, הלוויה תיערך ביום חמישי הקרוב.
במודעה לא צוינה הכתובת שבה יושבים שבעה.

שושנה אמרה זו הזדמנות יבואו קרובי משפחה ואז אלמד פרטים נוספים. ביום חמישי בשעת הלוויה הם הלכו ברגל לבית העלמין הסמוך, הם באו ולא ראו שם איש שהגיע ללוויה ואז שושנה אמרה מטבע הדברים תמיד מבקשים שיבוא קרוב משפחה לזהות את הגופה ואז אני אבוא ואגיד שאני קרובת המשפחה היחידה שיש להם.
בהתאם לנוהל הם חייבים לתת לי לזהות את הגופה.
שושנה נכנסה לחדר המתים וביקשה לזהות את הגופה, איש חדר המתים שאל: "מי את" שושנה השיבה: "אני קרובת המשפחה של אחד מהם. איש חדר המתים שאל אותה: "מי את?" ביקש פרטים מזהים. שושנה שתקה והם אמרו: "מצטערים את לא קרובת משפחה שלהם תצאי החוצה".

שושנה הצטרפה לחבריה, הם המתינו ולא יכלו לראות שום דבר.
שושנה וחבריה ציפו שכעת יינשאו הספדים אבל לא היה אף אדם אחד והשיירה יצאה למקום הקבורה.
כמו שנאמר איש לא ראה אותם בבואם, איש לא ראה אותם בצאתם, כמו שבאו הלכו והתעלומה נשארה.